[בתמונה: פרה אדומה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי tuku לאתר Pixabay]

עודכן ב- 12 ביולי 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר שני מתוך שלושה על מצוות פרה אדומה. למאמר האחר לחצו כאן:

• אבי הראל: הרמב”ם וטעמי המצוות, על רקע מצוות פרה אדומה;
• אבי הראל: פרה אדומה, היבטים קבליים.

*  *  *

פרשת חוקת בספר במדבר, פותחת בפרק י"ט בנושא פרה אדומה, וענייני טומאה וטהרה נוספים. ההקשר הישיר של מעשה פרה אדומה שייך להתנהלות המשכן, היות שבאמצעותה ניתן להרחיק מהמשכן את טומאת מת, שהיא הטומאה החמורה ביותר. ברם, קיים קושי גדול להבין את טעמה ומשמעותה, בגלל העובדה שאפר הפרה היה מטהר את הטמאים ומטמא את הטהורים שעסקו בה, ועל כך עסקנו במקום אחר [1].

נחזור למבנה פרק י"ט, שיש בו על פי חז"ל [2] שבעה עניינים שונים, כדלקמן [3]: 1 – עניין הפרה האדומה ואפרה; 2 – פריטים הנשרפים כדוגמת: עור, בשר, דם, עץ ארז ושני ותולעת; 3 – הזאה על הטמא, שבע פעמים;4 – שבעה האנשים שצריכים לרחוץ בעקבות הריטואל של הפרה האדומה; 5 – שבעה הטמאים – אם המת נמצא באוהל, או כל דבר אשר יגע על פני השדה, טומאת מת שנפטר מוות טבעי, עצם אדם וקבר; 6 – המטהרים – אוהל, כלים, אנשים ששהו באוהל, אדם הנוגע בעצם או בחלל, או במת הנפטר מוות טבעי, ואדם שנוגע בקבר; 7 – שבעה כוהנים שמוזכרים בפרק כולל משה ואהרון.

[בתמונה: פרה אדומה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי butterflystroke לאתר Pixabay]

כאמור, טקס שריפת הפרה האדומה הוא תמוה ומוזר, ותמוה עוד יותר פעולתו של האפר שלה, המטהר את הטמא, ומטמא את הטהור, כדברי חז"ל:" כל העסוקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בבגדים, והיא עצמה מטהרת טמאים וכת' בה חוקה, זאת חוקת התורה"[4].

יתכן שניתן להבין את הפרדוקס האמור בכך שהפרה האדומה היא בעצם קורבן חטאת, כדברי הפסוק:" וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר, אֵת אֵפֶר הַפָּרָה, וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, בְּמָקוֹם טָהוֹר; וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת, לְמֵי נִדָּה--חַטָּאת הִוא"[5]. תפקיד קורבן החטאת הוא לחטא כלומר לטהר. בנוסף, המדובר בקורבן חטאת שנשרף, המובא לשם קורבן בשל טומאות חמורות ובשרן לא נאכל על ידי הכוהנים, אלא נשרף מחוץ למחנה:" וְאֶת-עוֹר הַפָּר וְאֶת-כָּל-בְּשָׂרוֹ, עַל-רֹאשׁוֹ וְעַל-כְּרָעָיו; וְקִרְבּוֹ, וּפִרְשׁוֹ וְהוֹצִיא אֶת-כָּל-הַפָּר אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל-מָקוֹם טָהוֹר, אֶל-שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן, וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל-עֵצִים, בָּאֵשׁ; עַל-שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן, יִשָּׂרֵף"[6]. אולם ההבדל המהותי בין הפרה האדומה לשאר קורבנות החטאת הנשרפות בחוץ בולט בכך שדם הפרה אינו ניתן על המזבח, כשאר החטאות, אלא הפרה כולה כולל דמה נשרפת מחוץ למחנה ללא כל קשר או זיקה למזבח. מדוע אין דמה של הפרה האדומה ניתן על המזבח? יתכן שדם זה חייב להיות יחד עם האפר של הפרה הנשרפת, ובכך אולי להעניק לאפר זה את כוחו לפעול כחטאת, היות והמרכיב המחטא של הקורבן לפי המקרא הוא הדם, אשר ניתן על קרנות המזבח, לפני הפרוכת ומעל הכפורת:" וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת, בְּאֶצְבָּעוֹ, וְנָתַן, עַל-קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה; וְאֶת-כָּל-דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ, אֶל-יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ"[7].

התכונה המיוחדת של כל קורבן חטאת, היא היותו מטמא את הנוגע בו, כדלקמן: "וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם--יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְרָחַץ אֶת-בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם; וְאַחֲרֵי-כֵן, יָבוֹא אֶל-הַמַּחֲנֶה"[8]. בדומה לכך, השורף את אפר הפרה האדומה מחוץ למחנה חייב להיטהר לפי אותו ריטואל. ומכיוון שהפרה נשרפת יחד עם דמה, ודם החטאת סופג לתוכו את טומאת הקודשים הרי הוא מטמא כל דבר שהוא נוגע בו:" כֹּל אֲשֶׁר-יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ, יִקְדָּשׁ; וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ, עַל-הַבֶּגֶד--אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ, תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ"[9]. לכן גם כל כלי חרס שבא במגע עם דם החטאת יש לשבור או להרוס, וכלי מתכת יש לשטוף במים. לשון אחר – כיוון שהחטאת ספגה את טומאת הטמאים, הרי היא מטמא את הטהורים ולכן היא טעונה שריפה.

[בתמונה: פרה אדומה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי anncapictures לאתר Pixabay]

אם נביט לרגע מה היה נהוג במזרח הקדום, נגלה כי חומרי חיטוי נחשבו לבעלי כוח מסוכן. בחוקה החתית אנו מוצאים את הדברים הבאים:" כי יטהר איש את איש אחר, וזרק את הנותרת מן הקורבן, ואם השליך את הנותרת בשדה איש אחר או בחצרו, כשפים הוא, ויובא במשפט המלך"[10].

לפי הספרות הבבלית, משפשפים חולה עם חומר חיטוי ומוציאים אותו יחד עם טומאת החולה שלו אל השדה הפתוח הרחק ממקום היישוב. הזהות בין השורש האכדי לשורש העברי כ.פ.ר בולט לעין, ולכן ניתן לומר כי היה קיים סוג של נוהג משותף של המקרא ושל עמי המזרח הקדום והוא - לשרוף את החטאת, ככול חומר חיטוי, כאשר היא סופגת לתוכה את טומאת הדברים שהדם טיהר. ולכן חטאת זו מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים. ההנחה כי פרה אדומה הינה סוג של קרבן חטאת מטהר, מסביר גם את השלבים המורכבים של הכנת אפר הפרה, שאת חלקם נביא להלן.

[בתמונה משמאל: פרה אדומה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי nahidhatamiz לאתר Pixabay]

א - הצו המקראי להביא פרה אדומה, אינו עולה לכאורה בקנה אחד עם קורבן החטאת. זאת היות שקורבן חטאת שהיחיד מביא היא פר או נקבה מן הצאן, אולם זאת סתירה לכאורה. יש להביא פרה, כדי לייצר אפר במידה ראויה, ואין להביא פר, היות שפר הוא חטאתו של הכוהן הגדול:" וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, מִדַּם הַפָּר, אֶל-אֹהֶל, מוֹעֵד"[11]. הפרה האדומה מיועדת רק ליחיד, וחטאתו של היחיד מוגבלת לנקבה מן הצאן. לכן, כיוון שאפר הפרה צריך להספיק לציבור אנשים גדול, בחרו בנקבה הגדולה – פרה.

ב - הפרה צריכה להיות אדומה. הצבע האדום מזכיר מייד את הדם שיש לו אפקט של חיטוי, ובאופן סמלי צבעו האדום של עור הפרה, מוסיף לכמות הדם שבתוך אפרה.

[בתמונה: פרה אדומה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Hans לאתר Pixabay]

ג - הכוהן אמור להזות את דם הפרה גם באוהל מועד, עובדה המוכיחה שהמדובר בקורבן:" וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, מִדָּמָהּ--בְּאֶצְבָּעוֹ; וְהִזָּה אֶל-נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל-מוֹעֵד, מִדָּמָהּ--שֶׁבַע פְּעָמִים" [12]. אין הכוהן מזה את דמה על המזבח, משום הצורך להוסיפו לאפר הפרה. בתקופת בית המקדש השני, היה הכוהן הגדול מבצע את הטקס האמור בראש הר הזיתים, על מנת שיוכל לראות את ההיכל, כדלקמן:" כָּל הַכְּתָלִים שֶׁהָיוּ שָׁם, הָיוּ גְּבוֹהִים, חוּץ מִכֹּתֶל הַמִּזְרָחִי, שֶׁהַכֹּהֵן הַשֹּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה עוֹמֵד בְּרֹאשׁ הַר הַמִּשְׁחָה, וּמִתְכַּוֵּן וְרוֹאֶה בְּפִתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל בְּשָׁעַת הַזָּיַת הַדָּם" [13].

ד – חלקי הפרה שנשרפים דומים לחלקים הנשרפים של כל חטאת, מלבד הדם, שחריגותו מצביעה על ייחודו וכוחו המחטא.

ה – עץ הארז, האזוב ושני התולעת יחד עם דם הציפור, נמצאים גם בטיהורו של המצורע:" אֶת-הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ, וְאֶת-עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת-שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת-הָאֵזֹב; וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה, בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה, עַל, הַמַּיִם הַחַיִּים"[14]. מכאן שהתערובת של טיהור המצורע, דומה לתערובת של טיהור טומאת מת, אך השפעתן שונה. בעוד שהתערובת שמטהרת טמאים מטמא טהורים, אין הדבר כך בתערובת של טהרת המצורע. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהדם שמוזה על המצורע, מקורו איננו מקורבן החטאת.

[בתמונה: פרה אדומה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Mandyme27 לאתר Pixabay]

אחרית דבר

הזאת מי חטאת על אדם טמא מת, חורגת מכל מערך הקורבנות. במזרח הקדום, במסופוטמיה, איש טמא מת מיטהר על ידי החלפת בגדיו או כיבוסם במים, רחיצה במים טהורים, כולל מריחה של חומרי חיטוי כנגד הטומאה. ביוון העתיקה האמינו כי במקום מותו של אדם, מתקבצים כוחות מזיקים, ולכן יש לגרשם על ידי חיטוי וטיהור. לשון אחר – בעת העתיקה ואף הרבה אחריה, היה קיים פחד מטומאת מת, שהיא יכולה להזיק או לפגוע בצורה קטלנית באוכלוסייה שנחשפה לכך.

הסיפור שמביא יוסף בן מתתיהו[15], שהורדוס המלך כפה על פועליו היהודיים להתיישב בעיר טבריה, והעניק להם בתים בחינם, הייתה מהפחד משום שהורדוס בנה את טבריה על בית קברות. כל מי שנטמא בטומאת מת בעת העתיקה היה הולך לכוהן כדי שיטהר אותו, כדי שטומאה זו לא תפגע בו או במשפחתו. אשר על כן, הריטואל של טיהור טמא מת על ידי אפר הפרה האדומה, היה סוג של ייהוד של מנהג נפוץ, שאילו רצו למנוע אותו ספק רב אם הדבר היה מתקבל על ידי הציבור.

[לאוסף המאמרים על 'פרשת חוקת', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת חוקת'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת חוקת (חֻקַּת) באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 30/6/19.

[1] אבי הראל, הרמב"ם וטעמי המצוות, על רקע פרה אדומה, ייצור ידע, יולי 2017.

[2] פסיקתא דרב כהנא, פרק ד', ב'.

[3] עולם התנ"ך, במדבר, הוצאת דברי הימים, ת"א, 1997, עמודים: 110 – 114.

[4] ראה הערה 2, ו'.

[5] במדבר, פרק י"ט, פסוק ט'.

[6] ויקרא, פרק ד', פסוקים: י"א – י"ב.

[7] שם, פסוק ל"ד.

[8] שם, פרק ט"ז, פסוק כ"ח.

[9] שם, פרק ו', פסוק כ'.

[10] חוקי חת, פרק מ"ד, ב. ראה הערה 3, עמוד 110.

[11] ויקרא, פרק ד', פסוק ט"ז.

[12] במדבר, פרק י"ט, פסוק ד'.

[13] משנה, מידות, פרק ב', משנה ד'.

[14] ויקרא, פרק י"ד, פסוק ו'.

[15] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות, פרק י"ח, ל"ו – ל"ח.